2- אפס

נובמבר 16, 2009 ב- 10:10 am | פורסם באת, חברה וקהילה, פרק 2 | כתיבת תגובה
תגים:

את הסיבה שיכולת הריחוף נשארת בראש. בשיא העונג כשהממריץ משפריץ, תמיד בגללך הרגליים לא מבצעות התנתקות. המחשבה על הכאב העתידי גורמת להשתנקויות אסטמטיות ומיד להתכווצות קנה הנשימה. את צועדת על המדרכה. המבט מפספס אף לא חנות, אף לא מוצר. הכול נקלט, נרשם ומתויג אוטומאטית. אלפי שעות עבודה של מתכנתים מומחים היה צריך כדי לעבד את כמות המידע שהצטבר רק בדקות האלו. גילית משהו חדש. ברור. תמיד יש משהו חדש ככה את אומרת, לפחות לאלו שטורחים לאפס. הנה: אפס.O.

מודעות פרסומת

1-מבחן

נובמבר 16, 2009 ב- 9:00 am | פורסם באני, חברה וקהילה, פרק 1 | כתיבת תגובה
תגים:

קוס אמא שלך, אופן ססמי, תפתחי! יא דלת, אם לא, אני שוברת לך את הצורה מתי שהוא אני אכנס לקרביים  שלך. איפה הימים של המבחנים האמריקאים. מה זה הקטע של מבחני הדלתות. אני לא הולכת להיתקע עם המולקולה הזאת לעוד סמסטר. תתרכזי. תתרכזי. דרושה העלאת רוחות מיידית: בשם רוזלינד פרנקל, ביחייאת תעזרו לי. אני לא מתחרה. אני חברה. פאניקה. אולי אשנה לאווטאר את הצורה. אני נראית נורא. פלא שלא מכניסים אותי. באט איי ויל סורבייב. יס

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.