2- אפס

נובמבר 16, 2009 ב- 10:10 am | פורסם באת, חברה וקהילה, פרק 2 | כתיבת תגובה
תגים:

את הסיבה שיכולת הריחוף נשארת בראש. בשיא העונג כשהממריץ משפריץ, תמיד בגללך הרגליים לא מבצעות התנתקות. המחשבה על הכאב העתידי גורמת להשתנקויות אסטמטיות ומיד להתכווצות קנה הנשימה. את צועדת על המדרכה. המבט מפספס אף לא חנות, אף לא מוצר. הכול נקלט, נרשם ומתויג אוטומאטית. אלפי שעות עבודה של מתכנתים מומחים היה צריך כדי לעבד את כמות המידע שהצטבר רק בדקות האלו. גילית משהו חדש. ברור. תמיד יש משהו חדש ככה את אומרת, לפחות לאלו שטורחים לאפס. הנה: אפס.O.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.