2- אפס

נובמבר 16, 2009 ב- 10:10 am | פורסם באת, חברה וקהילה, פרק 2 | כתיבת תגובה
תגים:

את הסיבה שיכולת הריחוף נשארת בראש. בשיא העונג כשהממריץ משפריץ, תמיד בגללך הרגליים לא מבצעות התנתקות. המחשבה על הכאב העתידי גורמת להשתנקויות אסטמטיות ומיד להתכווצות קנה הנשימה. את צועדת על המדרכה. המבט מפספס אף לא חנות, אף לא מוצר. הכול נקלט, נרשם ומתויג אוטומאטית. אלפי שעות עבודה של מתכנתים מומחים היה צריך כדי לעבד את כמות המידע שהצטבר רק בדקות האלו. גילית משהו חדש. ברור. תמיד יש משהו חדש ככה את אומרת, לפחות לאלו שטורחים לאפס. הנה: אפס.O.

מודעות פרסומת

להגיב »

RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: